נקודת מפנה מאוד משמעותית בחיי שהביאה אותי לעיסוק שלי היתה מסע שעשיתי בהודו ונפאל בשנת2005 : יצאתי למזרח בלי מסלול מוגדר ומצאתי את עצמי לראשונה בחיי מקשיבה למי שאני באמת. המסע נמשך 8 חודשים תמימים. במהלכו נפרדתי מבן זוג שהיה לי, ואמרתי כן לכל היופי שמצאתי במזרח. זכיתי לשתות תה טיבטי על רכס ההימלאיה המושלגת, נהנתי לנשום את אבק הדרכים על גגות האוטובוסים המקומיים. ראיתי איך ילדות צעירות עובדות בשדה כשאחיהם הקטנים מופקדים למשמרת על גבן, צפיתי בנשים מכבסות בנהר זיעה ויעף מבגדי היום יום, כיצד אישה זקנה סוחבת שק כבד של עשב על גבה שקשור ברצועה לראשה וכך יורדת מדרונות של טראסות, במיומנות נהדרת. פגשתי את אנשי ההרים ואנשי הנהרות, נטמעתי בשקיעות ונפתחתי בזריחות המרהיבות. פגשתי מרפאים מסורתיים שעזרו לי לרפא את עצמי, ולמדתי לרפא כל מי שרצה בכך.

התמזל מזלי להיות בת בית בתוך משפחה מקומית שהכניסה אותי באהבה, ובסקרנות לעולמם. פגשתי נשים מיוחדות, צעירות וזקנות, נשים מדהימות, יושבות ביחד מספרות, צוחקות ובוכות, קולעות צמות, רוקמות.. הרגשתי שייכת, חלק משבט, הרגשתי בבית, אהובה ועטופה כמו שמעולם לא היה