דיבור מול קהל (ומצלמה) מאפשר לך להביא את הבשורה שלך אל העולם, ולהתבטא בעוצמה.
אבל באותה מידה זה מצב שעלול לעורר תחושה חשופה, פגיעה וחסרת שליטה – ולהיות בלתי-נסבל.
סיינפלד אמר פעם, שאנשים מעדיפים למות מאשר להיות זה שנושא את ההספד…
פחד קהל זו תופעה רחבה (כ -60% מהציבור).
 
למה הרצאה מול קהל מרגישה כל-כך שונה מהנחיית מעגל או סדנה?
איך זה שאת יודעת שאת חכמה, מוכשרת ומנוסה ובכל זאת מגיבה "כמו ילדה"?
מהי המשמעות של 'טעות' כשאת מול קהל?
מה הגוף שלך מנסה להגיד כשהוא יוצא משליטה מול קהל, למה יש בזה בעצם הגיון, ומה עושים עם זה?
איך יוצרים נוכחות רגועה מתוך מקום מכווץ או לחוץ?
איך מונעים מצבי תקיעות או נחלצים מהם תוך כדי הדיבור?
ולמה השאלה 'מה לעשות עם הידיים' איננה רלוונטית?
 
אנחנו רגילים לשנות דפוסי התנהגות וחשיבה בעזרת עבודה תודעתית או מחשבתית.
אבל הרגשות והמעצורים שלנו נמצאים בגוף, ובאים לידי ביטוי פיזי מוחשי.
לכן יעיל מאוד ללכת בכיוון ההפוך: לעבוד מהגוף אל הרגש והתודעה. לתת לגוף להוביל את התהליך.
 
שרון גדרון פסקין תכיר לנו גישה גופנית לשחרור מעצורים מול קהל/מצלמה המבוססת על שיטת לאבאן – הפסיכולוגיה של התנועה.