הרבה פעמים אנחנו נוטים להיתפס לשיטה, או תפיסה, או דרך רוחנית מסויימת שלמדנו – ולחשוב שהיא ה-אמת.
לאחרונה אני מרגישה יותר ויותר שאין אמת אחת, ויש יתרון אדיר להכיר כל מיני גישות / כלים / אנשים / דרכי חשיבה. ככה יש לנו הרבה פריזמות לחקור דרכן, וראייה יותר הוליסטית.
דווקא הגמישות, ולא ההיצמדות, מאפשרת לנו להיות רחבים יותר.
למה כמעט כל משפט שני שלי/שלנו מתחיל ב"אבל…", מתוך איזה צורך לסתור את הדבר הקודם שנאמר?
עדיף אולי לראות בזה מגדל שאליו מתווספים עוד נדבכים, עוד קומות, כך שבסוף מצליחים לראות מנקודה גבוהה יותר…
העולם המערבי רוצה שנתמחה, שנלך ונצמצם את עצמנו לכדי חודו של עיפרון שמצייר נקודה מאוד מסויימת ובהירה על הדף.
כמנחת מעגלים אני רואה כמה קשה לי אישית מול השאלה "…אז מה בדיוק את עושה?", כי היא מכריחה אותי, כביכול, להגדיר במשפט אחד קוהרנטי את שלל הניסויים האישיים והחברתיים שאני עוסקת בהם.
התמחות זה טוב, אבל אני רואה גם המון ערך בהתפרשות, מעבר בין שדות, הסכמה לערבב ביניהם והסכמה להתערבב בתוכם.
בשבחי תפיסת עולם עגולה.
